תוכנית הגרעין האיראנית: שבעה עשורים של אסטרטגיה, סודיות ועימות (1957–2025)

מקורות תחת שלטון השאה (1957–1979)

תוכנית הגרעין של איראן החלה בתקופת שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי, בחסות יוזמת "אטום למען השלום" של נשיא ארה"ב אייזנהאואר. בשנת 1957, איראן וארצות הברית חתמו על הסכם שיתוף פעולה גרעיני אזרחי, שהניח את התשתית למחקר גרעיני באיראן[1]. עד 1967, המרכז למחקר גרעיני בטהראן (TNRC) קיבל מארה"ב כור מחקר בהספק 5 מגה-וואט, שהוזן באורניום מועשר ברמה גבוהה (HEU) באיכות צבאית, תחת פיקוח (safeguards) של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א)[2]. איראן הייתה מהחותמות המוקדמות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) בשנת 1968 (שאושררה ב-1970), והתחייבה לא לפתח נשק גרעיני[3]. עם זאת, שאיפותיו של השאה התרחבו הרבה מעבר לכור מחקר. כשהוא שטוף בהכנסות מנפט ושואף להפוך את איראן למעצמה אזורית מודרנית, השאה חזה תוכנית אנרגיה גרעינית רחבת היקף. בשנת 1974, הוא הכריז על תוכניות להתקין 20–23 כורי כוח גרעיניים על פני שני עשורים, והקים את הארגון לאנרגיה אטומית של איראן (AEOI) כדי לפקח על התרחבות זו[4][5]. איראן חיפשה שותפויות עם חברות מערביות כדי לממש מטרות אלו. באותה שנה, איראן השקיעה למעלה ממיליארד דולר תמורת 10% ממניות קונסורציום ההעשרה הצרפתי Eurodif כדי להבטיח אספקת דלק, מה שהפגין עניין בשליטה במחזור הדלק הגרעיני המלא[4][3]. השאה התעקש שלאיראן יש זכות תחת ה-NPT לרכוש את כל ההיבטים של טכנולוגיה גרעינית, כולל יכולות רגישות של מחזור הדלק כמו העשרה ועיבוד מחדש (reprocessing), מה שהעלה חששות בארה"ב[2]. מסמכים אמריקאים שהותרו לפרסום מהשנים 1975–1976 מצביעים על כך שוושינגטון לא חשה בנוח עם דחיפתה של איראן להקמת מפעל לעיבוד מחדש של פלוטוניום, מחשש שניתן יהיה להשתמש בו לייצור חומר בדרגה צבאית[3]. אכן, בעוד שהשאה הכחיש בפומבי כל כוונה לבנות נשק גרעיני, הוא רמז שאם מדינות אחרות יהפכו לגרעיניות או שסביבתה הביטחונית של איראן תשתנה, "האופציה הצבאית הגרעינית תהפוך לעדיפות" בעתיד[2][3]. הדבר מצביע על כך שאפילו בשלב מוקדם זה, תוכניתה של איראן נועדה לספק יכולת גידור (hedging capability). עד סוף שנות ה-70, איראן השיקה מספר פרויקטים גרעיניים גדולים בשיתוף פעולה עם חברות מערביות, ששיקפו הן את המניעים ההתפתחותיים של השאה והן חישוב אסטרטגי סמוי.

לסיכום, תחת שלטון השאה, איראן בנתה את היסודות לתוכנית גרעינית מקיפה. המניעים היו מורכבים: רצון לאנרגיה מודרנית כדי לשחרר נפט לייצוא, יוקרה וקידמה טכנולוגית, וגידור ארוך טווח מפני חוסר ביטחון אזורי[1][2]. מעצמות המערב תמכו בדרך כלל בשאיפותיו של השאה אך ביקשו להטיל אמצעי פיקוח למניעת תפוצה (לדוגמה, דרישה שאיראן תוותר על עיבוד מחדש מקומי)[3]. עד 1979, איראן רכשה תשתית גרעינית מרשימה על הנייר – מספר כורים מתוכננים או בבנייה ומניות בהעשרה בחו"ל – אך אף אחד מפרויקטי הכוח לא הגיע לידי מימוש עד לזמן המהפכה האסלאמית. הדחת השאה עתידה הייתה לשנות באופן יסודי את מסלול הגרעין של איראן.

שיבוש והתמצאות מחדש לאחר המהפכה (1979–1989)

המהפכה האסלאמית ב-1979 הביאה לעצירה פתאומית של תוכנית הגרעין המתפתחת של איראן. האייתוללה רוחאללה ח'ומייני וההנהגה המהפכנית החדשה ראו בחשדנות את מאמצי הגרעין של השאה, ותפסו אותם כפרויקטים יקרים הנגועים בהשפעה מערבית ואינם תואמים את סדרי העדיפויות המהפכניים המיידיים[5]. חוזים רבים שהיו בתוקף בוטלו: העבודה על כורי בושהר הופסקה, וחברות מערביות נסוגו. סוכנות האטום של איראן (AEOI) נדחקה לשוליים וצוות המומחים שלה התפזר. לח'ומייני הייתה בתחילה סלידה תיאולוגית ואידיאולוגית מטכנולוגיה גרעינית – דווח כי כינה נשק גרעיני "לא-אסלאמי" – ובתחילת שנות ה-80 המשטר גנז או צמצם באופן דרסטי את התוכניות השאפתניות של השאה[5][3]. מלחמת איראן-עיראק (1980–1988) הסיטה עוד יותר את תשומת הלב והמשאבים מאנרגיה גרעינית, כאשר המדינה נלחמה על הישרדותה באמצעים קונבנציונליים.

באופן אירוני, המלחמה ההרסנית עתידה הייתה מאוחר יותר לעורר שינוי כיוון אסטרטגי בחשיבה של טהראן. לאורך שנות ה-80, איראן הייתה בצד המקבל של נשק להשמדה המונית (WMD) עיראקי – בעיקר נשק כימי – ולמעשה לא היו לה אמצעים להגיב באותה מטבע[3]. יתר על כן, עיראק פיתחה תוכנית נשק גרעיני (עד לתקיפה הישראלית ב-1981 על כור אוסיראק), מה שהדגיש את האיום הפוטנציאלי על איראן. לנוכח מציאות זו, חלק מההנהגה האיראנית החלו לשקול מחדש את הדחייה המוקדמת של נשק מתקדם. האמברגו שהובילה ארה"ב במהלך המלחמה הותיר את איראן מודעת באופן חריף לפגיעותה ולחוסר ההרתעה העצמאית שלה[3]. בנאום באוקטובר 1988, זמן קצר לאחר המלחמה, האייתוללה אכבר האשמי רפסנג'אני – אז יו"ר הפרלמנט ואסטרטג מרכזי – ציטט במפורש את לקחי המלחמה וקרא לפיתוח נשק לא קונבנציונלי, כולל "נשק כימי, בקטריולוגי ורדיולוגי", כדי למנוע הישנות עתידית של היתרון העיראקי[3]. אף שרפסנג'אני התעקש מאוחר יותר כי התנגד לנשק גרעיני, הערותיו מ-1988 אותתו למשמרות המהפכה האסלאמית (IRGC) ולמדענים כי הדלת פתוחה להחיות את תוכנית הגרעין הרדומה של איראן בצורה כלשהי.

עד סוף שנות ה-80, איראן החלה בשקט להחיות אלמנטים מתוכנית השאה בקנה מידה קטן הרבה יותר. נבחנה מחדש בנייתו הקפואה של כור בושהר – פקידים איראנים בחנו עסקאות עם שותפים חדשים (כולל משא ומתן עם פקיסטן, ברזיל, ספרד וארגנטינה) להשלמת הכור, אם כי ללא הצלחה באותו עשור[4][3]. חשוב מכך, איראן יזמה מאמצים חשאיים לרכוש טכנולוגיה גרעינית רגישה בחו"ל. בשנת 1987, נציגים איראנים יצרו קשר חשאי עם רשת עבד אל-קדיר (ע.ק.) ח'אן – טבעת ההפצה הידועה לשמצה בהנהגת פקיסטן. דרך רשת זו, איראן השיגה תוכניות עבור צנטריפוגת גז P-1 (מודל מוקדם של מכונת העשרת אורניום שנגנבה במקור מקונסורציום אירופי) ואף כמה רכיבים לדוגמה[3]. זה סימן את נקודת ההתחלה של שאיפתה של איראן ליכולת העשרה מקומית, גם כשהתוכנית נותרה סמויה ובסיסית. עד 1989, כאשר האייתוללה ח'ומייני נפטר והוחלף על ידי האייתוללה עלי ח'אמנהאי, איראן הניחה את היסודות להפעלה מחדש של תוכנית הגרעין שלה: ההיגיון השתנה ממסעו הגלוי של השאה ליוקרה ואנרגיה למאמץ מונע יותר ביטחונית, אך עדיין חשאי, לפיתוח טכנולוגיה גרעינית כגידור מפני איומים קיומיים.

לפיכך, עד 1989 עברה תוכנית הגרעין של איראן עשור סוער: מנטישה גלויה לתחייה שקטה. לא הושלמו מתקנים משמעותיים בשנות ה-80, אך איראן זרעה את הזרעים לתוכנית מחודשת. המניעים השתנו – הישרדות והסתמכות עצמית מול איומים חיצוניים הפכו לעליונים. ככל שהתקרבו שנות ה-90, איראן הייתה ערוכה להרחיב את המאמצים החשאיים הללו לתוכנית מחזור דלק מורכבת יותר, גם כשהמשיכה להרגיע את העולם (בהתאם לפתווה המוצהרת של האייתוללה ח'ומייני והתחייבותה של איראן ל-NPT) שהיא אינה מבקשת נשק גרעיני.

בנייה מחדש בחשאי וחשיפה חיצונית (1989–2002)

סיום מלחמת איראן-עיראק ועליית הנהגה פרגמטית תחת הנשיא רפסנג'אני (1989–1997) והנשיא ח'אתמי (1997–2005) אפשרו לאיראן לבנות מחדש באופן שיטתי את יכולותיה הגרעיניות – אך הפעם בעיקר בחשאי. בתחילת שנות ה-90, איראן ביקשה סיוע טכני זר לתוכניתה האזרחית, בעודה ממשיכה בשקט בפיתוח טכנולוגיות רגישות של מחזור הדלק הנחוצות לאופציה צבאית. פריצת דרך משמעותית הגיעה דרך רשת ע.ק. ח'אן: בין השנים 1994 ל-1996, איראן קיבלה שני משלוחים של חלקי צנטריפוגות המספיקים ל-500 צנטריפוגות, יחד עם תוכניות לצנטריפוגות P-2 מתקדמות יותר (המשתמשות ברוטורים מפלדת מרייג'ינג)[3][4]. איראן טענה כי חסרה לה היכולת לעבוד על עיצוב ה-P-2 עד מאוחר יותר, אך רכישות אלו סיפקו את עמוד השדרה לפרויקט פיילוט להעשרת אורניום. עד 1995, איראן הקימה מתקן מחקר ופיתוח (מו"פ) סודי לצנטריפוגות בחברת "קאלאי אלקטריק" בטהראן, והעבירה את המו"פ המתמשך מאתר TNRC הישן לסדנה בלתי-בולטת זו כדי למנוע גילוי[3]. לאורך שנות ה-90, איראן הרחיבה באופן שיטתי את תשתית מחזור הדלק הגרעיני שלה: היא חיפשה עפרות אורניום מקומיות (במכרות סאגנד וגצ'ין), בנתה מפעל להמרת אורניום (UCF) ליד איספהאן להמרת "עוגה צהובה" לגז UF₆, וערכה ניסויים בהעשרה בלייזר ובהפרדת פלוטוניום בקנה מידה מעבדתי. יש לציין כי בשנת 1991 איראן ייבאה בחשאי כטון אחד של UF₆ מסין (שהייתה אז מחוץ ל-NPT) מבלי לדווח על כך – מה שסיפק חומר גלם לבדיקות צנטריפוגה ראשוניות[3][4].

בצד הגלוי, איראן פעלה להחיות את פרויקטי כורי הכוח שהופסקו. לאחר שנים של משא ומתן, איראן חתמה על הסכם עם רוסיה בינואר 1995 להשלמת כור הכוח בושהר-1, הנמצא כעת תחת פיקוח מלא של סבא"א[3]. (רוסיה הסכימה לספק את דלק הכור ולהחזיר דלק משומש למניעת הסבת פלוטוניום, ותחת לחץ אמריקאי ביטלה שיתוף פעולה מוצע לבניית מתקן העשרה עבור איראן[3]). שיקום בושהר אותת בבירור על רצונה של איראן באנרגיה גרעינית, אך הפעילויות החשאיות המקבילות הן שהדאיגו ביותר את המשקיפים המערביים. סוכנויות מודיעין החלו לחשוד באמצע שנות ה-90 כאשר איראן רכשה ציוד דו-שימושי בחו"ל (לרוב דרך חברות קש) שיכול לתמוך בפרויקטים של העשרה או מים כבדים. אף על פי כן, איראן הצליחה להסתיר את האתרים הרגישים ביותר שלה במשך שנים רבות. במהלך תקופה זו, דווח כי המנהיג העליון ח'אמנהאי והממסד הביטחוני אישרו תוכנית חשאית (שכונתה מאוחר יותר "תוכנית אמאד") לחקור חימוש (weaponization) – תכנון ראשי נפץ, פיצוץ בחומר נפץ מרסק, וממדים צבאיים אחרים – תוך שמירה על פעילויות ההעשרה והכורים תחת כיסוי אזרחי. עד סוף שנות ה-90, לתוכנית של איראן היו שני מסלולים: מסלול אזרחי מוצהר (כור בושהר, כריית אורניום) ומסלול לא-מוצהר בעל פוטנציאל לשימוש צבאי (העשרה ואולי מחקר ראשי נפץ), כאשר האחרון הוסתר בקפידה מסבא"א.

היקף מאמצי מחזור הדלק הסודיים של איראן התברר רק בתחילת האלף. בשנת 2002, גילויים של קבוצת אופוזיציה איראנית חשפו את המתקנים החשאיים של איראן. המועצה הלאומית להתנגדות של איראן (NCRI) קיימה מסיבת עיתונאים באוגוסט 2002 בוושינגטון די.סי., וחשפה שני אתרים גרעיניים שלא היו ידועים קודם לכן[3][5]: מפעל העשרה תת-קרקעי עצום בבנייה בנתנז, ומפעל לייצור מים כבדים (וכור מים כבדים מתוכנן בהספק 40 מגה-וואט) באראק. המידע של ה-NCRI, שאושר מאוחר יותר באמצעות תצלומי לוויין מסחריים, הראה שמחזור הדלק הגרעיני הסודי של איראן התקדם הרבה יותר ממה שהקהילה הבינלאומית שיערה[3]. הבנייה באתר נתנז החלה בסביבות 2001, וכללה שני אולמות תת-קרקעיים גדולים לסדרות צנטריפוגות (cascades) שנועדו בסופו של דבר להכיל כ-50,000 צנטריפוגות[3][4]. בינתיים, מתקני מים כבדים ליד אראק הצביעו על מסלול פלוטוניום: איראן בנתה כור המואט על ידי מים כבדים (אידיאלי לייצור פלוטוניום בדרגה צבאית) מבלי ליידע את סבא"א. לפני חשיפות אלו, איראן ביצעה העשרה בקנה מידה פיילוט: בין השנים 1999 ל-2002, מדענים איראנים בדקו קומץ צנטריפוגות P-1 בסדנת קאלאי באמצעות חלק מה-UF₆ הסיני המיובא, כל זאת מבלי להצהיר בפני הפקחים[3]. איראן גם ייצרה כמויות קטנות של פלוטוניום באמצעות הקרנת מטרות אורניום בכור המחקר בטהראן וביצוע ניסויי הפרדה – שוב, מבלי לחשוף זאת. הפרות מצטברות אלו של אמצעי הפיקוח (18 שנים של פעילויות "מחוץ לתחום סמכותה של סבא"א", כפי שציין מאוחר יותר דו"ח אחד[4][5]) הכינו את הבמה למשבר בינלאומי ברגע שהן יצאו לאור.

הגילויים של ה-NCRI בשנת 2002 היו קו פרשת מים. הם אילצו את איראן לשתף פעולה – גם אם בחוסר רצון – עם סבא"א במידה מסוימת, והם המריצו פעולה בינלאומית. עד אז, אסטרטגיית הפיתוח הסמוי של איראן הצליחה במידה רבה: טהראן בנתה מתקני העשרה ויכולות מים כבדים משמעותיים מאחורי חומת הכחשה והונאה. המניעים בתקופה זו שילבו שאיפה לעצמאות (כזכור כיצד המערב ניתק את שיתוף הפעולה הגרעיני לאחר 1979 וכיצד אפילו חלקה של איראן ב-Eurodif, שעליו שילמה, לא הניב דלק[4]) עם הרצון האסטרטגי ליכולת הרתעה גרעינית. מנהיגי איראן, בעיקר ח'אמנהאי, טענו בפומבי כי כוונותיה הגרעיניות של איראן הן אך ורק למטרות שלום – ואכן, ח'אמנהאי הוציא פתווה דתית נגד נשק גרעיני, הכריז עליהם כעל אסורים וקבע כי איראן "לעולם לא תבקש נשק גרעיני"[4][5]. אך הפעילויות החשאיות של איראן סיפרו סיפור מורכב יותר: עד 2003 איראן הייתה ממוקמת רק כמה צעדים טכניים מאופציית נשק אם תבחר לחצות קו זה. הבמה הוכנה כעת לעימות ישיר עם הקהילה הבינלאומית על טבעה ועתידה של תוכנית הגרעין של איראן.

עימות והסלמה בינלאומיים (2003–2015)

בשנת 2003, התקדמותה הגרעינית הסמויה של איראן עוררה עימות בינלאומי. תחת פיקוחה של סבא"א, איראן אימצה בתחילה עמדה של שיתוף פעולה כדי למנוע פעולה עונשית. כאשר עומתה עם עדויות לפעילות גרעינית לא מוצהרת, טהראן הסכימה באוקטובר 2003 לעסקת בניית אמון עם בריטניה, צרפת וגרמניה ("ה-EU-3"). תחת הצהרת טהראן, איראן התחייבה להשעות את כל פעילויות העשרת האורניום והעיבוד מחדש וליישם את הפרוטוקול הנוסף של סבא"א, המאפשר פיקוח פולשני יותר[5][4]. הקפאה וולונטרית זו, שאומתה על ידי סבא"א, עצרה את העשרת איראן כאשר הייתה לה רק סדרת פיילוט קטנה (כ-164 צנטריפוגות) בפעולה. איראן התעקשה שזהו מחווה זמנית של רצון טוב. ההשעיה נמשכה כשנתיים בזמן שאיראן וה-EU-3 ניהלו משא ומתן. עם זאת, ההתקדמות לקראת הסכם קבוע הייתה איטית. איראן חשה שהאירופים, תחת השפעה אמריקאית, מציעים תמריצים בלתי מספקים (הצעה ראשונית של האיחוד האירופי ב-2005 לא הכירה בזכות העשרה עתידית, שאיראן ראתה בה "זכות בלתי ניתנת לערעור" תחת ה-NPT)[5]. לאחר בחירתו של הקיצוני מחמוד אחמדינז'אד לנשיאות באמצע 2005, עמדתה של איראן התקשחה. באוגוסט 2005, איראן סיימה את ההשעיה על ידי חידוש המרת אורניום באיספהאן, ובתחילת 2006, הזנת גז UF₆ לצנטריפוגות בנתנז[5][4]. הדיפלומטיה פינתה את מקומה לעימות: בפברואר 2006, סבא"א דיווחה על אי-ציותה של איראן למועצת הביטחון של האו"ם, ועד אמצע 2006, קונצנזוס בינלאומי (למעט התנגדות מקטר) הוביל להחלטת מועצת הביטחון 1696.

החלטה 1696 של מועצת הביטחון (יולי 2006) הייתה הראשונה בסדרה של החלטות תחת פרק VII שדרשו מאיראן להשעות את ההעשרה ופעילויות קשורות[6]. כאשר איראן התריסה נגד החלטה זו שאינה מטילה סנקציות – תשובת טהראן מאוגוסט 2006 סירבה להשעות את ההעשרה, אם כי רמזה על נכונות למשא ומתן[7][5] – מועצת הביטחון עברה להטיל עונשים. החלטה 1737 בדצמבר 2006 הטילה סנקציות ראשוניות, אסרה על סחר בטכנולוגיה גרעינית וטילים רגישה עם איראן והקפיאה נכסים של גופים מסוימים הקשורים לגרעין, תוך דרישה מאיראן לעצור את ההעשרה ועבודות על כור מים כבדים[6][4]. תגובתה של איראן הייתה מתריסה: היא הרחיבה את פעילויות ההעשרה בנתנז, והכריזה בתחילת 2007 כי היא נכנסת להעשרה "בקנה מידה תעשייתי". אכן, עד אפריל 2007, איראן התקינה בערך 3,000 צנטריפוגות IR-1 במפעל העשרת הדלק בנתנז (FEP) – עלייה משמעותית מהמאות הבודדות ב-2003[4]. החלטות נוספות באו בעקבות התפתחות תוכניתה של איראן: החלטה 1747 (מרץ 2007) החמירה את הסנקציות (כולל אמברגו על יצוא נשק איראני והקפאות נכסים נוספות)[6][4]; החלטה 1803 (מרץ 2008) הרחיבה עוד יותר את איסורי הנסיעה והגבלות הסחר; והחלטה 1835 (ספטמבר 2008) אישרה מחדש את הדרישות הקודמות. לאורך הסלמה זו, איראן נותרה עקשנית – היא מעולם לא הפסיקה את ההעשרה, בטענה שזכותה על פי ה-NPT לדלק גרעיני למטרות שלום אינה ניתנת לביטול. בשנים 2007–2008, תפוקת ההעשרה של איראן גדלה בהתמדה: עד אמצע 2008, ה-FEP בנתנז ייצר את המלאי המשמעותי הראשון שלו של אורניום מועשר ברמה נמוכה (LEU) ב-3–4% U-235, וצנטריפוגות נוספות נוספו למרות אתגרים טכניים (כולל שיעורי כשל גבוהים והשיבוש הסמוי של וירוס הסייבר סטוקסנט בסביבות 2009[4]).

שנת 2009 סימנה נקודת מפנה בכמה מובנים. ראשית, נחשף קיומו של מתקן העשרה שני, פורדו. מפעל פורדו, שנחפר עמוק מתחת להר ליד קום, נבנה בסתר, ככל הנראה כדי להבטיח המשכיות של העשרה תחת מתקפה צבאית אפשרית. המודיעין המערבי גילה אותו, ואיראן הודיעה מראש לסבא"א על קיומו של פורדו בספטמבר 2009[5]. חשיפת פורדו הדגישה את האסטרטגיה המתמשכת של איראן לגידור באמצעות אתרים סמויים. שנית, שנת 2009 ראתה פנייה דיפלומטית מחודשת עם ממשל אובמה החדש בארה"ב. הוצעה לאיראן עסקת החלפת דלק באוקטובר 2009: לשלוח 1,200 ק"ג מהאורניום המועשר ברמה נמוכה שלה תמורת דלק לכור המחקר בטהראן. בתחילה, איראן הסכימה עקרונית, אך מאבקים פוליטיים פנימיים בטהראן הובילו לקריסת העסקה. בשנת 2010, איראן הגיבה לחוסר ההסכמה על ידי התחלת העשרת אורניום ל-19.75% U-235 (שמעוגל בדרך כלל ל-20%) – רמה קרובה משמעותית לדרגה צבאית. בפברואר 2010, איראן החלה להזין LEU לסדרת 164 מכונות במפעל הפיילוט בנתנז כדי לייצר אורניום מועשר ב-20%, לכאורה כדי לייצר דלק לכור המזדקן בטהראן[4]. מהלך זה צמצם את הפער התיאורטי לדרגה צבאית והדאיג את הקהילה הבינלאומית.

כתוצאה מכך, ביוני 2010 העבירה מועצת הביטחון של האו"ם את האמצעים הגורפים ביותר שלה: החלטה 1929. החלטה זו אסרה על איראן לעסוק בפעילות טילים בליסטיים הרלוונטית לנשיאה גרעינית, אסרה על אספקת נשק כבד לאיראן, ופגעה בעסקי משמרות המהפכה האיראנית, בין צעדים נוספים[6][4]. החלטה 1929 אישרה במפורש את הדרישה שאיראן תשעה את כל הפעילויות הקשורות להעשרה והניחה את הבסיס למשטר סנקציות בינלאומי רחב. בעקבות 1929, ארצות הברית והאיחוד האירופי הטילו סנקציות משניות משלהן – כולל אמברגו נפט של האיחוד האירופי וסנקציות אמריקאיות על הבנק המרכזי של איראן (2012) – שהגבירו באופן דרמטי את הבידוד הכלכלי של איראן. התקדמותה הגרעינית של איראן נמשכה, עם זאת. עד סוף 2013, איראן התקינה כ-19,000 צנטריפוגות (כ-15,400 מהן IR-1 בנתנז, בתוספת למעלה מ-2,700 IR-1 בפורדו) אם כי לא כולן היו מבצעיות[4][5]. מלאי ה-LEU של איראן תפח: עד נובמבר 2013, טהראן צברה בערך 8,000 ק"ג של LEU ב-3.5%[5] וכ-200 ק"ג של אורניום מועשר ב-20% (בצורת UF₆)[4][5] – כמות המתקרבת ל"קו האדום" של ישראל, המוזכר לעתים קרובות, לחומר לפצצה אם יועשר עוד יותר. יש לציין כי איראן נאלצה לאחסן חלק מה-LEU כתחמוצת או במוטות דלק כדי להימנע מחציית ספים מסוכנים. פעולות סמויות האטו את המומנטום של איראן לעיתים (לדוגמה, וירוס סטוקסנט ב-2010 השבית בערך 1,000 צנטריפוגות IR-1[4], ובין 2010–2012 חוסלו מספר מדעני גרעין איראנים), אך המגמה הכללית הייתה של תוכנית המתרחבת בהתמדה וזמן פריצה המתכווץ.

עד 2013, המבוי הסתום פגע באיראן – הסנקציות קיצצו את יצוא הנפט של איראן והגבילו קשות את כלכלתה. בחירתו של הנשיא חסן רוחאני, מתון יחסית שהיה הנושא ונותן הגרעיני הראשי של איראן בשנים 2003–2005, פתחה את הדלת לדיפלומטיה להפחתת המתיחות במשבר. שיחות שקטות בין פקידים אמריקאים ואיראנים (בתיווך עומאן) הניבו פריצת דרך ראשונית: בנובמבר 2013, איראן וה-P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם בתוספת גרמניה) הסכימו על עסקת ביניים לשישה חודשים שנקראה תוכנית הפעולה המשותפת (JPOA)[5]. תחת ה-JPOA, איראן הקפיאה את העשרתה ברמת טוהר של 5%, הפסיקה להתקין צנטריפוגות נוספות, ונטרלה את מלאי האורניום שלה המועשר ב-20% (על ידי דילול מחציתו לרמות נמוכות והמרת המחצית השנייה לתחמוצת)[5][4]. בתמורה, איראן קיבלה הקלה מוגבלת בסנקציות. הפסקה זו קנתה זמן לנושאים ונותנים לגבש פתרון מקיף.

במהלך התקופה 2003–2015, יחסי הגומלין בין ההתקדמות הטכנולוגית של איראן לגיאופוליטיקה היו חדים. כל אבן דרך טכנית של איראן – החל מניסויי העשרה ועד לבניית מתקנים חדשים או רמות העשרה גבוהות יותר – עוררה תגובה פוליטית (סנקציות, חבלה חשאית או הצעות למשא ומתן). באופן דומה, שינויים פוליטיים, כמו הגישה הניצית יותר תחת אחמדינז'אד, אפשרו הסלמה גרעינית מהירה יותר, בעוד שהסיכוי להקלה בסנקציות תחת רוחאני תמרץ ריסון גרעיני. המשבר חשף את המניעים המרכזיים של כל צד: הדחף של איראן לביטחון, מינוף והכרה בזכויותיה, מול הדחף של הקהילה הבינלאומית למנוע תפוצה וערעור יציבות. עד 2015, העימות הגיע לפתרון טנטטיבי עם ה-JCPOA, שריסן זמנית את תוכניתה של איראן וסיפק תקופה של הפחתת מתיחות לאחר למעלה מעשור של מדיניות סף תהום.

שלב ה-JCPOA (2015–2018)

תוכנית הפעולה המשותפת המקיפה (JCPOA), שסוכמה ביולי 2015 ואומצה באוקטובר 2015, פתחה תקופה חסרת תקדים של הגבלות ושקיפות על תוכנית הגרעין של איראן. תחת ה-JCPOA, איראן צמצמה משמעותית את יכולותיה בתמורה להקלה בסנקציות. ב"יום היישום" (16 בינואר 2016), סבא"א אישרה כי איראן מילאה את התחייבויותיה המרכזיות[5]. איראן שלחה החוצה כ-11,000 ק"ג של אורניום מועשר ברמה נמוכה – והפחיתה את מלאי ה-LEU שלה ב-98% ל-300 ק"ג בלבד, המוגבל ל-3.67% U-235[10][4]. צעד דרמטי זה, שאומת על ידי פקחי סבא"א, האריך את זמן הפריצה התיאורטי של איראן (הזמן לצבירת אורניום בדרגה צבאית) מכמה חודשים לכשנה. איראן גם הפסיקה להעשיר מעל 3.67% ופירקה כשני שלישים מהצנטריפוגות שלה. למעלה מ-13,000 צנטריפוגות הוסרו והונחו תחת חותם סבא"א, והותירו את איראן עם קצת יותר מ-5,000 מכונות IR-1 המעשירות בנתנז וכ-1,000 IR-1 בפורדו (שהוסב למתקן מחקר שאינו מעשיר אורניום תחת ההסכם)[4]. ליבת כור המים הכבדים באראק הוסרה ומולאה בבטון, ובכך הושבת מסלול הפלוטוניום[4]. איראן הסכימה לניטור קפדני: ה-JCPOA קבע פיקוח רציף באתרי העשרה, הגבלות על מו"פ צנטריפוגות, ויישום הפרוטוקול הנוסף, המעניק לסבא"א גישה רחבה. במהותה, תוכנית הגרעין של איראן הוכנסה למעשה לקופסה, והגבילה מאוד את היקפה כדי להבטיח פעילות שלווה גרידא.

משנת 2016 ועד 2018, סבא"א אישרה שוב ושוב את ציותה של איראן להוראות ההסכם[5]. איראן שמרה על רמות וכמויות ההעשרה בגבולות ה-JCPOA, והפקחים ניגשו למתקנים מוצהרים באופן קבוע. עבור איראן, הסרת הסנקציות הקשורות לגרעין תחת החלטה 2231 של מועצת הביטחון ושחרור הנכסים סיפקו דחיפה כלכלית – אם כי לא נרחבת כפי שקיוותה טהראן, בשל סנקציות אמריקאיות שיוריות בנושאים שאינם גרעיניים והתקשרות מחודשת זהירה של עסקים. אף על פי כן, יצוא הנפט של איראן התאושש וכלכלתה ראתה צמיחה מתונה בשנים 2016–2017. מבחינה פוליטית, עם זאת, ההסכם נותר שברירי. הוא נתקל בהתנגדות קולנית מצד גורמים ניציים בארה"ב ובאיראן, וכן מצד ישראל וערב הסעודית שטענו כי המגבלות הזמניות של ה-JCPOA יאפשרו בסופו של דבר את תחייתו הגרעינית של איראן. באיראן, משמרות המהפכה והשמרנים, בעודם סובלים בחוסר רצון את ההסכם בשל יתרונותיו הכלכליים, נותרו חשדנים עמוקות כלפי כוונות ארה"ב.

בחירתו של הנשיא דונלד טראמפ בארצות הברית בנובמבר 2016 התבררה כגורלית עבור ה-JCPOA. הממשל החדש נקט בגישה עוינת במידה ניכרת כלפי ההסכם. בעוד שההסכם שרד את 2017 – כאשר טראמפ ויתר בחוסר רצון על סנקציות אך דרש "תיקונים" כדי לטפל בטילים הבליסטיים של איראן ובסעיפי השקיעה (sunset clauses) – חוסר הוודאות התגבר. במהלך תקופה זו, איראן המשיכה לדבוק בהסכם, ככל הנראה בתקווה לשרוד את הרוחות הפוליטיות הנגדיות. דו"ח סבא"א מפברואר 2018, לדוגמה, הראה שמלאי האורניום המועשר של איראן עמד על 109.5 ק"ג בלבד של אורניום מועשר עד 3.67% (הרבה מתחת לתקרה של 300 ק"ג)[11][5], ואיראן לא העשירה אורניום מעבר לרמה המותרת. עם זאת, ב-8 במאי 2018, הנשיא טראמפ הודיע על נסיגה חד-צדדית של ארצות הברית מה-JCPOA[5]. הוא ציין את "פגמי" ההסכם – כולל חוסר קביעות ואי-כיסוי של טילים – והורה מיד על הטלת סנקציות גרעיניות אמריקאיות מחדש, למרות ציותה המאומת של איראן. ביטול אמריקאי זה היווה מכה קריטית להסכם.

בעקבות הנסיגה האמריקאית, איראן נותרה בתחילה בתוך ה-JCPOA לצד הצדדים הנותרים (EU3, רוסיה, סין). האיחוד האירופי התנגד למהלך האמריקאי וניסה לשמור על ההסכם בחיים, ואף הפעיל "חוק חסימה" (blocking statute) כדי להגן על חברות אירופאיות מפני סנקציות משניות אמריקאיות[5][4]. במשך שנה, איראן המשיכה לכבד את מגבלות ה-JCPOA – אסטרטגיה מחושבת לבודד את ארה"ב דיפלומטית ולתת לאירופה זמן לספק הקלה כלכלית. עם זאת, קמפיין ה"לחץ המקסימלי" האמריקאי שהופעל מחדש קיצץ קשות את יצוא הנפט והסחר של איראן, ומנע מאיראן את היתרונות העיקריים של ההסכם. הלחץ המקומי גבר על ממשל הנשיא רוחאני להגיב. המנהיג העליון ח'אמנהאי, שתמך בתחילה בהסכם כמבחן מותנה לאמון המערבי, הפך סקפטי בגלוי לגבי יכולתה של אירופה להצילו. עד אמצע 2019, סבלנותה של איראן אזלה, וטהראן בחרה בנתיב של אי-ציות מכויל – למעשה, חזרה לבניית מינוף באמצעות הסלמה גרעינית, אך באופן הדרגתי שנועד ללחוץ על הצדדים הנותרים ב-JCPOA ולא לעורר קריסה מלאה.

התפוררות ותגובה לאחר ה-JCPOA (2018–2025)

התקופה שלאחר מאי 2018 ראתה את התפרקות מגבלות ה-JCPOA ותגובה איראנית מתמדת בתחום הגרעיני. בשנה הראשונה לאחר יציאת ארה"ב, איראן המשיכה לציית באופן מלא להסכם, בהסתמך על הבטחות אירופאיות. אך עד מאי 2019, כאשר הסנקציות חונקות את כלכלתה ולא נראית הקלה באופק, טהראן החלה בהפחתה צעד-אחר-צעד של התחייבויותיה במסגרת ה-JCPOA. האסטרטגיה של איראן, שהוכרזה על ידי המועצה העליונה לביטחון לאומי, הייתה להפר באופן הדרגתי מגבלות ספציפיות כל 60 יום עד שתסופק הקלה בסנקציות. ביולי 2019, איראן חרגה ממכסת 300 ק"ג של אורניום מועשר ב-3.67% וחרגה ממגבלת טוהר ההעשרה של 3.67% על ידי העלאת ההעשרה לכ-4.5%[5]. הפרות ראשוניות אלו היו מדודות – ושמרו על ההעשרה רחוקה מדרגה צבאית – אך הן אותתו שאיראן לא תהיה עוד כבולה להסכם שנראה יותר ויותר בטהראן כחד-צדדי.

ככל שקמפיין ה"לחץ המקסימלי" האמריקאי התעצם (ארה"ב ב-2019 הגדירה את משמרות המהפכה כארגון טרור וניסתה להוריד את יצוא הנפט של איראן לאפס), איראן האיצה את צעדיה הגרעיניים. עד סוף 2019, איראן הפעילה מחדש את ההעשרה בפורדו (שהייתה רדומה תחת ה-JCPOA) והתקינה צנטריפוגות מתקדמות מעבר למגבלות המו"פ של ה-JCPOA. מלאי ה-LEU גדל מדי חודש. דו"ח של סבא"א בנובמבר 2020 העמיד את מלאי האורניום המועשר הכולל של איראן על כ-2,443 ק"ג של U-235 מועשר עד 4.5% – יותר מפי 12 ממגבלת ה-JCPOA[8]. אף שאיראן טרם חידשה את העשרת ה-20%, היא צמצמה משמעותית את זמן הפריצה בהשוואה לקו הבסיס של ה-JCPOA. טהראן, בינתיים, טענה כי צעדים אלו הפיכים וכי הפרותיה מכוילות בקפידה. אכן, איראן עדיין אפשרה לפקחי סבא"א לפקח על מתקניה המוצהרים תחת הסכם הפיקוח המקיף. אך המתיחות גאתה עם סדרה של תקריות ביטחוניות: באמצע 2020 ושוב באפריל 2021, פיצוצים וחבלות גדולות פגעו במתקן ההעשרה בנתנז, שיוחסו באופן נרחב לפעולות חשאיות ישראליות[4][5]. ובנובמבר 2020, מדען הגרעין הבכיר של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, חוסל על אדמת איראן (גם כן בחשד למבצע ישראלי). אירועים אלו הובילו את הגורמים הניציים באיראן לדחוף להסלמה גרעינית מהירה עוד יותר. בינואר 2021, זמן קצר לאחר חיסול פח'ריזאדה וכאשר ממשל אמריקאי חדש נכנס לתפקידו, הפרלמנט האיראני העביר חוק המחייב את הממשלה להגביר את העשרת האורניום ל-20% ולהגביל את גישת סבא"א אם הסנקציות לא יוקלו. איראן בהתאם החלה להעשיר ל-20% בפורדו בינואר 2021[4], תוך חצייה גלויה של סף ה-JCPOA. שלושה חודשים לאחר מכן, באפריל 2021, איראן נקטה בצעד חסר תקדים של העשרת אורניום ל-60% U-235 בנתנז – רמה הנמצאת רק צעד מדרגה צבאית (90%)[9]. זה בא בעקבות חבלה נוספת בנתנז ששיתקה את אספקת החשמל הראשית; תגובת טהראן הייתה לקפוץ להעשרה של 60% כהפגנת יכולת ונחישות. על ידי העשרה ל-60%, איראן הוכיחה שהיא יכולה לייצר אורניום בטוהר גבוה אם תרצה, וקיצצה את זמן הפריצה שלה לשבועות ספורים או אפילו ימים אם תבחר לצבור חומר בדרגה צבאית[5][4].

לאורך 2021–2022, נעשו מאמצים דיפלומטיים לסירוגין לשקם את ה-JCPOA ("שיחות וינה"), אך אלה נתקעו בסופו של דבר עד אוגוסט 2022 על רקע חילוקי דעות והסחות דעת גיאופוליטיות. בהיעדר הסכם, איראן המשיכה להרחיב את תוכניתה. היא התקינה מאות צנטריפוגות מתקדמות כמו IR-4 ו-IR-6, היעילות הרבה יותר מה-IR-1 הישנות, בנתנז ובפורדו. דוחות סבא"א בשנים 2022 ו-2023 תיעדו כי מלאי איראן כלל ייצור מתכת אורניום (שיש לה שימושי מחקר אזרחיים אך גם רלוונטיות לפצצה) וכמויות גדלות של חומר מועשר ב-20% ו-60%. עד נובמבר 2024, סבא"א העריכה כי איראן צברה בערך 2,595 ק"ג של LEU ≤5%, 840 ק"ג של אורניום מועשר ב-20%, ו-182 ק"ג של אורניום מועשר ב-60%[5] – כמות מספקת בסך הכל שאם תועשר עוד יותר, תוכל להניב חומר למספר כלי נשק גרעיניים. למעשה, הערכות הצביעו על כך שלאיראן יש כעת יכולת טכנית לייצר כמות אורניום בדרגה צבאית המספיקה לפצצה תוך שבוע עד שבועיים אם תחליט לעשות זאת[5], אם כי חימוש (ייצור ראש נפץ ומערכת שיגור) ייקח זמן רב יותר וההנהגה האיראנית תצטרך לקבל את ההחלטה הפוליטית הגורלית הזו. הריסון האמיתי היחיד שנותר היה המשך דבקותה של איראן באמצעי הפיקוח הבסיסיים של ה-NPT (איראן לא גירשה פקחים, ומצלמות סבא"א נותרו בכמה אתרים עד פברואר 2021, כאשר איראן צמצמה את הניטור לאחר חוק הפרלמנט[4]). גם לאחר מכן, איראן וסבא"א הגיעו להבנות ביניים למניעת התמוטטות מוחלטת של הפיקוח, אך הסוכנות הזהירה כי הנראות שלה לגבי פעילויות איראן הולכת ופוחתת.

הסלמה זו לאחר ה-JCPOA התרחשה לצד מתיחות אזורית. ארה"ב וישראל יצרו מסלול לחץ דה פקטו: סנקציות כלכליות, חבלה חשאית, והפגנת כוח צבאית (ישראל רמזה תכופות על תוכניות תקיפה מקדימה). איראן, מצדה, הגיבה לא רק בזירה הגרעינית אלא גם בפעילויות אזוריות אגרסיביות יותר – כגון התקפות על תנועת ספנות במפרץ והתקדמות בתוכניות טילים בליסטיים ומל"טים – כדי להעלות את המחיר עבור יריביה. עד 2025, תוכנית הגרעין של איראן הייתה מתקדמת יותר מאי פעם: היא שלטה במחזור הדלק המלא, מרוסנת רק על ידי בחירה פוליטית וכוח חיצוני פוטנציאלי. מסגרת ה-JCPOA, אף שאינה מתה רשמית (החלטה 2231 של מועצת הביטחון עדיין הייתה בתוקף, עם הוראת ה-"snapback" שלה המאפשרת תיאורטית הטלת סנקציות או"ם מחדש), הייתה למעשה במצב של אי-ודאות. איראן התעקשה כי הפרותיה הפיכות אם יוסרו הסנקציות, בעוד שהמעצמות המערביות הפכו מודאגות יותר ויותר מכך שיכולת ה"פריצה" הגרעינית של איראן היא כעת קרובה. בקיצור, קריסת ה-JCPOA פתחה שלב חדש שבו איראן חזרה לדפוס שלפני 2015 של התרחבות גרעינית כמנוף, אך בקו בסיס גבוה יותר של ידע טכני ויכולת שהושגו באמצעות הניסיון שלה מתקופת ה-JCPOA[4][5].

עד 2025, איראן צברה אפוא מלאי אדיר של אורניום מועשר ברמות שונות, וקיצרה באופן דרמטי את הזמן הנדרש לייצור אורניום בדרגה צבאית אם תבחר בכך. עם זאת, איראן המשיכה לטעון כי אינה מבקשת נשק גרעיני, והצביעה על הפתווה של המנהיג העליון ח'אמנהאי, המוזכרת לעתים קרובות, נגד נשק כזה ועל התפיסה שהתקדמותה הגרעינית הפיכה אם יתמלאו האינטרסים הכלכליים שלה[4]. העולם, לאחר שראה את יכולתה הגרעינית של איראן גדלה כאשר הסכמים דיפלומטיים מתערערים, עומד בפני בחירות קשות: או למצוא מודוס ויוונדי חדש עם תוכניתה של איראן (באמצעות החייאת הסכם או הבנה אחרת), או להתמודד עם הסיכוי שאיראן תהפוך למדינת סף גרעינית על כל ההשלכות הביטחוניות האזוריות הנלוות.

הערכה היסטורית אסטרטגית (סינתזה לאחר 2025)

ההיסטוריה בת כמעט שבעה עשורים של תוכנית הגרעין של איראן (1957–2025) מציעה תמונה מורכבת של האופן שבו יכולות טכניות ומניעים פוליטיים שזורים זה בזה בתחום הגרעיני. מספר קווים מנחים אסטרטגיים עולים מהיסטוריה זו. ראשית, המניע הבסיסי של איראן נע בין חיפוש אחר טכנולוגיה גרעינית למען יוקרה ופיתוח לאומי (תחת השאה) לבין חיפוש אחריה למען ביטחון והרתעה (לאחר המהפכה). עם זאת, בשתי התקופות, ניכרת שאיפה לעצמאות וריבונות על קבלת ההחלטות הגרעיניות. השאה התרעם על הגבלות, ודחף לזכויות מחזור דלק מלא, והרפובליקה האסלאמית כיום מתעקשת באופן דומה על יכולת דלק גרעיני עצמאית – עמדה המתחזקת על ידי תלונות היסטוריות כמו פרשת יורודיף, שבה ספקים חיצוניים התבררו כבלתי אמינים[4][2]. הדבר מצביע על המשכיות חזקה: הדחף של איראן לכמוניות גרעינית (nuclear latency) (היכולת לייצר נשק גרעיני במידת הצורך) נובע מתרבות אסטרטגית מושרשת של גידור מפני שליטה או בגידה זרה.

שנית, הקשר בין פוליטיקה לטכנולוגיה במקרה של איראן מראה כי לחץ בינלאומי יכול לעכב אך לא לשבש לחלוטין תוכנית גרעינית נחושה. התערבויות חיצוניות – החל ממהפכת 1979 (שעצרה את תוכניתו הגלויה של השאה) ועד לסנקציות וחבלות בשנות ה-2000 – בוודאי האטו את התקדמותה של איראן לעיתים, אך הן גם שינו את גישתה של איראן מרכישה גלויה לפיתוח סמוי. תחת לחץ, איראן פיתחה מיומנות ברכש חשאי ובנתה מתקנים סודיים, תוך התאמת הטקטיקות שלה כדי לתמרן סביב אילוצים[3][5]. חשיפת מאמצים אלה ב-2002 הובילה למעגל של סנקציות ומשא ומתן, והוכיחה כי השקיפות נכפתה במידה רבה בכוח, ולא הוצעה מרצון. ה-JCPOA של 2015 היה סטייה ראויה לציון – נסיגה וולונטרית שהושגה באמצעות משא ומתן ולא בכוח – והוא הצליח זמנית לשמור על יכולתה הגרעינית של איראן תחת שליטה. קריסתו, עם זאת, הדגישה באיזו מהירות ניתן להפוך הישגים טכנולוגיים כאשר הסכמים פוליטיים מתפרקים. עד 2025, איראן לא רק שיקמה את יכולותיה שלפני ה-JCPOA אלא אף עלתה עליהן, מה שממחיש את החוסן והלמידה המצטברת של תוכנית הגרעין של איראן לאורך זמן.

שלישית, מניעי השחקנים היו מורכבים ומתפתחים. הנהגת איראן, בין אם השאה ובין אם המנהיגים העליונים של הרפובליקה האסלאמית, העריכה באופן עקבי את הטכנולוגיה הגרעינית כסמל למודרניות וגאווה לאומית. אך שיקולי ביטחון הפכו בסופו של דבר לדומיננטיים. מורשת מלחמת איראן-עיראק הייתה מכרעת – עבור אסטרטגים איראנים רבים, היא אימתה את התפיסה שרק על ידי פיתוח הרתעה (אולי אפילו העמימות של כמוניות גרעינית) תוכל איראן למנוع איומים קיומיים עתידיים[3][5]. רציונל ביטחוני זה הוסווה לעתים קרובות ברטוריקה דתית או אידיאולוגית (הפתווה של ח'אמנהאי, למשל, מגדירה נשק גרעיני כאסור מבחינה דתית[4], מה שמשרת הן נרטיב מוסרי והן איתות פוליטי). ההשפעה הגוברת של משמרות המהפכה, במיוחד לאחר שנת 2000, הזריקה אתוס ביטחוני ניצי יותר לתיק הגרעין – המשמרות קושרו למחקר חימוש בתחילת שנות ה-2000 ודווח כי הם מנהלים היבטים חשאיים של התוכנית. בצד הבינלאומי, מניעי השחקנים החיצוניים עיצבו גם הם את התוצאות: מעצמות המערב תמכו בתחילה בשאיפה הגרעינית של איראן תחת השאה כדי לבסס ברית, ואז התנגדו לתוכנית איראן לאחר 1979 כדי לבלום משטר מהפכני. יריבים אזוריים כמו ישראל ראו בעקביות את הפוטנציאל הגרעיני של איראן כאיום קיומי, מה שהוביל לפעולות מנע (מהתקיפה על אוסיראק בעיראק ועד למבצעים חשאיים נגד איראן) שהשפיעו בעצמן על תפיסת האיום של איראן. לפיכך, נוצר מעגל: המרדף של איראן עורר לחץ חיצוני, שבתורו דחף את איראן להכפיל את מאמציה בפיתוח מקומי כביטוח.

רביעית, ההיסטוריה של תוכנית הגרעין של איראן היא מקרה מבחן לחשיבותו של משא ומתן אמין ולסכנות שבחוסר אמון. התיעוד מראה שכאשר המעורבות הדיפלומטית הייתה רצינית והפשרות ההדדיות כובדו – כפי שהיה בקצרה ב-2003 ובאופן חזק יותר ב-2015 – איראן הייתה מוכנה לקבל מגבלות משמעותיות על תוכניתה. ה-JCPOA הוכיח שאיראן אף תהיה מוכנה לסגת מהעשרה ולהיכנע לאימות תמורת כבוד לריבונותה ויתרונות כלכליים מוחשיים[5][4]. עם זאת, קריסת ה-JCPOA עקב נסיגה אמריקאית חד-צדדית ערערה קשות את אמונה של איראן באמינות ההסכמים עם מעצמות גדולות. מנקודת מבטה של איראן, הפרשה הצדיקה את זהירותם של הגורמים הניציים כי המערב עלול לא לקיים את התחייבויותיו, וחיזקה את נטייתה של איראן לשמור על יכולת כמונית כערובה ביטחונית אולטימטיבית. מנקודת מבטם של ארה"ב ובעלות בריתה, הלקח היה שהפסקה זמנית מבלי לטפל בהתנהגותה האזורית של איראן או בתוכנית הטילים שלה הותירה פער קריטי – ומכאן הרצון לעסקה "ארוכה וחזקה יותר" שהושמע לאחר 2018. גישור על פער זה דורש בנייה מחדש של אמון משני הצדדים, משימה קשה בהתחשב במטען ההיסטורי.

לבסוף, להיסטוריה הגרעינית של איראן היו השלכות אזוריות עמוקות. ניתן לטעון שהיא עוררה חששות תפוצה במזרח התיכון, כאשר מדינות כמו ערב הסעודית מביעות כי הן עשויות לחפש יכולות דומות אם איראן תהפוך לגרעינית. היא גם עוררה יצירת קואליציות בלתי רגילות – למשל, אחדות ה-P5+1 במשא ומתן עם איראן, או ההתייצבות הדיסקרטית של ישראל עם מדינות המפרץ הערביות סביב האיום האיראני המשותף – והדגישה כיצד בעיה ביטחונית אזורית הפכה לאתגר דיפלומטי בינלאומי מהשורה הראשונה. המבוי הסתום האסטרטגי נכון ל-2025 – איראן אינה מתחמשת אך גם אינה מוותרת על העשרתה – משקף מאזן של הרתעה וזהירות שהושג לאורך שנים. נראה שאיראן אימצה דוקטרינה של עמימות גרעינית: לבנות את כל היכולות הדרושות לנשק (ידע מדעי, חומר מועשר, צנטריפוגות מתקדמות) מבלי לבצע את הצעד הסופי, ובכך להרתיע יריבים תוך הימנעות מתגובת הנגד העולמית לפצצה ממשית. האם הסטטוס קוו הזה יציב אינו ודאי. הוא יכול להתפתח להבנה מרומזת חדשה או לקרוס למשבר אם איראן או יריביה יטעו בחישוביהם. התיעוד ההיסטורי מצביע על כך שתוכנית הגרעין של איראן תישאר קלף מיקוח ונקודת רתיחה פוטנציאלית, אלא אם כן פתרון דיפלומטי בר-קיימא יטפל לא רק במגבלות הטכניות, אלא בדילמה הביטחונית הבסיסית שהניעה את המסע הגרעיני בן עשרות השנים של איראן.

1. Rebecca Davis Gibbons, “Sixty Years of ‘Atoms for Peace’ and Iran’s Nuclear Program,” Brookings Institution, August 2017.
2. Abbas Milani, “The Shah’s Atomic Dreams,” Foreign Policy, December 29, 2010.
3. Institute for Science and International Security (David Albright et al.), “Iran’s Nuclear Program: 1950s to August 2002 (Narrative History),” ISIS Report, updated 2008.
4. World Nuclear Association, “Nuclear Power in Iran (Country Profile),” updated May 3, 2024.
5. Arms Control Association, “Section 1: Background and Status of Iran’s Nuclear Program,” Arms Control Today, August 2015.
6. Arms Control Association, “UN Security Council Resolutions on Iran (Nuclear Program),” Fact Sheet, updated July 20, 2015.
7. Ali Larijani (Iran) interview via Julian Borger, “Iran Rejects Security Council Demand,” Arms Control Today (News), September 2006.
8. Julia Masterson, “Iran Grows Uranium Stockpile,” Arms Control Today, December 2020.
9. David E. Sanger and William J. Broad, “Iran Is Enriching Uranium to 60%, Near Weapons-Grade, U.N. Inspectors Say,” The New York Times, April 17, 2021 (citing IAEA report).
10. David Smith, “Iran ships 25,000 lb of low-enriched uranium to Russia as part of nuclear deal,” The Guardian, December 28, 2015.
11. International Atomic Energy Agency, “Verification and monitoring in the Islamic Republic of Iran in light of UNSC 2231,” IAEA GOV/2018/7, Feb 22, 2018.
12. International Atomic Energy Agency Board of Governors, “Implementation of the NPT Safeguards Agreement in Iran – Annex on Possible Military Dimensions,” IAEA GOV/2011/65, November 8, 2011.