הם קברו טילים באדמה וקצרו עוני מעליה — התצוגה המצמררת החדשה של משמרות המהפכה

במדינה שבה מיליוני אזרחים עומדים בתור ללחם מסובסד ונאבקים כדי לשרוד את היומיום, הרפובליקה האסלאמית של איראן שוב מגלה עד כמה היא מנותקת מעמה. משמרות המהפכה האיראניות, בהצגה ראוותנית אך מאיימת, חשפו “עיר טילים תת-קרקעית” חדשה — פרויקט שאינו מייצג הגנה, אלא פחד, חוסר אמון ואובססיה למלחמה.

בטקס שבו השתתפו גנרל מוחמד באקרי ומפקד חיל האוויר-חלל אמיר עלי חאג’יזאדה, המסר היה ברור: לא לחם, לא חינוך, לא רפואה — אלא טילים, ואיום תמידי.

זו איננה עוד בסיס צבאי רגיל — אלא ארסנל תת-קרקעי שלם. טילים בליסטיים כמו “ח’ייברשקן”, “חאג’ קאסם”, “קאדר H”, “סג’יל”, “עימאד”, וכן טיל השיוט “פאווה” — כולם מוכנים לשיגור, קבורים עמוק באדמה וממתינים לפקודה.

טילים לאיומים, העם נשכח
בעוד מומחים מזהירים במשך שנים כי אובססיית המשטר לחימוש צבאי באה על חשבון תשתיות חיוניות, המשטר האיראני ממשיך להעמיק מתחת לפני הקרקע — הרחק מעיני תקשורת, פיקוח או קולות מחאה.

הטיל “ח’ייברשקן”, עם טווח של 1800 ק”מ וראש קרב מונחה, נבנה בתקציבי עתק — כספים שיכלו לממן מים נקיים, בתי ספר ומרפאות.

הטיל “חאג’ קאסם”, גם הוא לטווח של 1400 ק”מ ודלק מוצק, עולה יותר מכל התקציב של אזור פריפריאלי שלם.

נשק שמעמיק בידוד
הטילים “קאדר H”, “סג’יל” ו”עימאד” מוצגים כהישגים טכנולוגיים, אך בפועל רק מביאים לסנקציות נוספות, לחץ כלכלי ומיליטריזציה של החברה. איראן הפכה מבודדת, לא יציבה ומאויימת גם מבפנים.

“סג’יל”, טיל דו-שלבי המסוגל לצאת מהאטמוספירה, אולי מרשים טכנית — אך מסמל את קריסת התקוות של האזרחים. האם לא הגיע הזמן שהמשטר יביט בקרקע — היכן שהעם גווע ברעב?

פאווה: טיל שיוט של מוות, לא גאווה
הטיל החדש “פאווה”, עם טווח של 1650 ק”מ ויכולת תמרון גבוהה, מדגים לא קידמה אלא אובדן דרך. מה מרוויח ממנו אזרח פשוט, כששכרו נבלע באינפלציה וילדיו מהגרים בחיפוש אחר עתיד?

מסתור תת-קרקעי למשטר, לא לאזרחים
ערי הטילים התת-קרקעיות הן לא רק מתקנים צבאיים — הן סמל לניתוק משטר מהעם. משטר המתחבא באדמה חושש יותר מהעם מאשר מהאויב. כשאין לחם — יש טילים. כשאין רפואה — יש מנהרות.

הרעיון של “הרתעה” מאבד ממשמעותו: לא אויבים חיצוניים הם המטרה, אלא דיכוי מחאות פנימיות.

מסר לעולם: מוכנים למלחמה, לא לשלום
העיר הזו שולחת מסר ברור לעולם: המשטר בחר בטילים במקום רווחה, בסודיות במקום שקיפות, בעימות במקום דיאלוג. כל טיל נוסף מביא סנקציה חדשה, בידוד חדש, סבל נוסף.

התוצאה: פחד מתחת, ייאוש מעל
העם שחלם פעם על עתיד טוב, רואה איך קברו את התקוות שלו בבטון ובפלדה. “ח’ייברשקן”, “עימאד”, “חאג’ קאסם” — אלה לא עוד שמות לגאווה, אלא סמלים של משטר שבחר באיום ולא בבנייה, בדיכוי ולא בתקווה.

כשהמנהיגים מתחבאים במעמקי האדמה — העם נשאר מעליה, רעב, עני ומיואש. וכמו שטיל עשוי להיות משוגר — גם הזעם עשוי להתפרץ.

This page is also available in: English فارسی Georgian (Georgia) العربية